החלטה בתיק בע"א 17407-11-13

החלטה בבקשה להארכת מועד להישפט ולביטול דו"ח חניה מס' 15294952 מיום 20.3.98 (להלן: " הדו"ח") שניתן בתחום שיפוטה של המשיבה.

לטענת המבקש הוא מעולם לא קיבל הדו"ח ואך ביום 17.7.13 נודע לו לראשונה אודותיו, עת הגיעו לביתו מעקלים וביקשו להוציא מיטלטלין מדירתו. עוד נטען, כי הרכב שמספרו 89-488-58, שבגינו ניתן הדו"ח, לא היה מעולם בחזקת או בבעלות המבקש ומשכך יש להורות על ביטול הדו"ח.

המבקש צרף לבקשתו אישור משרד הרישוי מיום 17.7.13 ממנו עולה כי  על שם המבקש לא מופיע רכב שמספרו 89-488-58.

לטענת המשיבה ביום 20.3.98 הדו"ח הוסב ממר ערדאת פאוזי אל המבקש, בהתאם לאישור היועמ"ש ומשהוסב הדו"ח נשלחה למבקש הודעת תשלום הקנס בגין הדו"ח בדואר רשום ביום 13.1.00, קרי- תוך שנתיים מיום ביצוע העבירה, במועד הקבוע בחוק (נספח ג' לתגובה). המשיבה אף צרפה אישור מסירה אשר נמסר לידי המבקש ביום 25.2.07 (נספח ד') וטענה כי משכך, יש לדחות את טענת התיישנות העבירה הן לגופה והן מחמת שיהוי בהגשתה.

לנוכח טענת המבקש וטענות המשיבה, על צרופותיהן, הוזמנו הצדדים לדיון והמשיבה התבקשה להביא עמה החומר הקשור להסבת הדו"ח על שם המבקש.

בדיון שהתקיים ביום 7.1.14, הודיעה המשיבה כי לא עלה בידה לאתר החומר הקשור בהסבת הדו"ח וכל צד טען טענותיו.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ולאחר ששמעתי טענות הצדדים סבורה אני כי יש להורות על ביטול הדו"ח ואנמק.

כאמור, הדו"ח מושא הבקשה נרשם ביום 20.3.98 לרכב מספר 89-488-58.

המשיבה הגישה טבלה, הנושאת כותרת "היסטוריית דו"ח חניה" ובה מצוין כי ביום 20.10.99 ניתנה "החלטת יועמ"ש - אישור הסבה" וביום 13.1.2000 נשלחה הודעת תשלום קנס בגין הדו"ח (נספח ב' לבקשה). מכך מבקשת המשיבה ללמוד כי הדו"ח הוסב כדין ולאחר הסבתו נשלח למבקש, במסגרת המועדים הקבועים לכך בחוק.

בדיון שהתקיים בפניי מסר ב"כ המשיבה כי למעט שמו של מבקש ההסבה, אין בידי המשיבה את חומר ההסבה, שכן מדובר בחומר ישן מאוד, מלפני 15 שנה. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הבקשה לביטול הדו"ח מחמת שיהוי, בהפנותו לאישור המסירה שנמסר לנאשם בשנת 2007.

מנגד, טען המבקש כי אינו מכיר כלל את מר ערדאת פאוזי, ממנו לכאורה הוסב הדו"ח על שמו. כן טען כי החתימה המתנוססת על גבי אישור המסירה איננה חתימתו. לבקשת בית המשפט חתם המבקש חמש דוגמאות חתימה לצורך השוואה (נ/1).

עבירת החניה שבגינה נקנס המבקש הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליה הוראות סעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן: " החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה, כעולה מהוראות סעיף 228(ב) לחסד"פ.

הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו (רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, (15.5.02).

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974 (להלן: " התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

במידה ולא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה ובעל הרכב לא ביקש להישפט, על הרשות החובה להמציא הודעת תשלום קנס חדשה בהתאם להוראות תקנה 41(ב) הקובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

עבירת קנס הינה עבירה מסוג "ברירת משפט" שהיא עבירת "חטא" ועל כן מתיישנת היא ככלל תוך שנה מיום ביצועה. בענייננו, משמדובר בדו"ח שהוסב, מתיישנת העבירה תוך שנתיים מיום ביצועו. כי כך, נדרשת המשיבה להמציא למבקשת את הודעת תשלום הקנס - בדואר רשום -  בתוך שנתיים מיום ביצוע העבירה (סעיף 225א(ב) לחסד"פ).

ישנן סיבות שונות להגיון שאחרי התיישנות העבירה וביניהן הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ותוך זמן סביר, הרצון כי זכרון העדים לארוע יהיה טרי וכי חומר הראיות יהיה נגיש. לצד אלה ניצבת הגישה כי לא ייתכן למשוך הליכים מעבר לפרק זמן סביר.

נלמד אם כן, כי על הרשות להודיע לאזרח על ביצוע עבירת חניה מושא תיק זה תוך שנתיים מיום ביצועה. אדון עתה בדרכי ההודעה.